החוב הלאומי של ארצות הברית: הפצצה המתקתקת שמאיימת על העולם

בואו נודה באמת: המספרים הגדולים האלה, שחוצים את קו הטריליון (ובגדול!), תמיד הרגישו לנו קצת… דמיוניים. כמו כוכב לכת מרוחק שלא באמת משפיע על היומיום שלנו. אנחנו מדברים, כמובן, על החוב הלאומי של ארצות הברית. המפלצת הפיננסית הזו שמטפסת לגבהים חדשים כמעט בלי הפסקה. אולי זה נראה לכם כמו עניין פנימי של דוד סם, משהו שרחוק מאיתנו כמו הירח. אבל תחשבו שוב. הרבה יותר קרוב ממה שנדמה.

כי ברוכים הבאים לעולם שבו הכל מחובר. שבו הדופק של הכלכלה הגדולה בעולם מרעיד את האדמה גם אצלנו. אז מה זה באמת אומר, המספר המטורף הזה שנקרא 'החוב הלאומי האמריקאי'? למה הוא ממשיך לגדול? האם הוא עומד להתפוצץ לנו בפרצוף, או שהוא פשוט ענן גדול וחביב שמרחף מעל אוקיינוס האטלנטי? בואו נצלול עמוק, כי מסתבר שיש פה הרבה יותר ממה שרואים על פני השטח. ואתם הולכים לצאת מכאן עם הבנה שונה לגמרי.

המפלצת בת הטריליונים: כמה גדול זה באמת?

אז בואו נתחיל מהבסיס. המספר. נכון לרגע זה, הוא עומד על סכום שקשה אפילו לדמיין. עשרות טריליוני דולרים. זה מספר כל כך גדול, שהוא מאבד משמעות ברגע הראשון. כמו לנסות לספור את כל הגרגרים בחוף ים. מה זה אומר, בעצם?

החוב הלאומי הוא פשוט הסכום המצטבר של כל הגירעונות השנתיים של ממשלת ארה"ב, לאורך כל שנות קיומה. בתוספת ריבית, כמובן. בכל שנה שההוצאות של הממשלה עולות על ההכנסות שלה (בעיקר ממיסים), נוצר גירעון. ואת הגירעון הזה צריך לממן. איך עושים את זה? פשוט מאוד: לווים כסף.

מי מלווה? כאן נכנסים לתמונה כל מי שקונה אג"ח ממשלתיות אמריקאיות. אג"ח כאלה נחשבות לאחד ההשקעות הבטוחות בעולם (על זה נדבר בהמשך). אז הממשלה מנפיקה אותן, ובתמורה מקבלת כסף. והכסף הזה, יחד עם הכסף של כל ההלוואות הקודמות שלא נפרעו, זה מה שמרכיב את החוב הלאומי.

פנימה והחוצה: שני חלקים למפלצת אחת?

כן, גם החוב הלאומי הוא לא גוש אחיד. יש לו שני חלקים עיקריים, ולשניהם משמעות שונה:

• חוב המוחזק בידי הציבור: זה החלק שכולנו חושבים עליו בדרך כלל. הכסף שממשלת ארה"ב לוותה מחוץ לעצמה. מי מחזיק בו? אנשים פרטיים, תאגידים, בנקים מרכזיים של מדינות אחרות (סין ויפן הן שחקניות גדולות כאן, למרות שחלקן היחסי משתנה), קרנות פנסיה, קרנות גידור, וכל גוף אחר שרכש אג"ח אמריקאיות בשוק הפתוח. זה החלק שהממשלה חייבת לשלם עליו ריבית והוא באמת מייצג כסף שעזב את הקופה הממשלתית.

• חוב תוך-ממשלתי: זה החלק היותר פנימי, והוא קצת פחות מפחיד כשמסתכלים עליו בפעם הראשונה. זה כסף שישות אחת של ממשלת ארה"ב חייבת לישות אחרת של ממשלת ארה"ב. הדוגמה הכי טובה היא קרנות הביטוח הסוציאלי (Social Security) וקרנות פנסיה של עובדי מדינה. הקרנות האלה מקבלות כספים דרך מיסים, ובמקום להשאיר אותם סתם בחשבון בנק, הן משקיעות אותם באג"ח ממשלתיות (אג"ח מיוחדות שהונפקו רק להן). אז בפועל, הממשלה חייבת כסף לעצמה. זה קצת כמו להעביר כסף מכיס ימין לכיס שמאל. עדיין צריך בסוף להחזיר (או לכל הפחות, שהכיס הימני יוכל לעמוד בהתחייבויות שלו לציבור), אבל זה סיפור אחר מאשר חוב חיצוני.

כשמדברים על הסכום העצום הכולל של החוב הלאומי, מתייחסים לרוב לשני החלקים יחד. אבל כשהכלכלנים רוצים להיות ממש דקדקנים, הם מתמקדים לרוב בחוב שמוחזק בידי הציבור, כי זה החלק שמייצג הלוואות "אמיתיות" מהחוץ ושהתשלומים עליו באים מתקציב הממשלה השוטף (כסף ממיסים וכו').

איך הגענו לכאן? סיפור עלילות החוב האמריקאי

החוב הלאומי האמריקאי לא נולד בן לילה כתוצאה מאיזה קסם פיננסי שחור. הוא תוצר של עשרות שנים של החלטות, אירועים היסטוריים, ומציאות כלכלית. נראה שלכל תקופה היסטורית יש את הסיבה ה"טובה" שלה לצבור חוב.

• מלחמות: אוי, מלחמות. הן יקרות. מלחמת העולם השנייה גרמה לעלייה דרמטית בחוב. גם מלחמות מאוחרות יותר, כמו אלו בעיראק ואפגניסטן, תרמו את חלקן. כשצריך לממן מאמץ צבאי עצום, זה כמעט תמיד אומר ללוות כסף.

• מיתונים ומשברים פיננסיים: כשכלכלה נכנסת למיתון, הכנסות הממשלה ממיסים יורדות (כי פחות אנשים עובדים, חברות מרוויחות פחות). במקביל, ההוצאות הממשלתיות נוטות לעלות (דמי אבטלה, תוכניות סיוע, תמריצים לכלכלה). השילוב הזה יוצר גירעון גדול, שמצטרף לחוב הקיים. המשבר הפיננסי של 2008 והמיתון של הקורונה הם דוגמאות מצוינות לאיך אירועים כאלה מקפיצים את החוב.

• מדיניות פיסקלית: הורדות מיסים (בלי קיצוצים מקבילים בהוצאות) ותוכניות הוצאה גדולות (תשתיות, תוכניות רווחה חדשות) – כל אלה יכולים להגדיל את הגירעון השנתי ולתרום לחוב המצטבר. זה לא עניין של מפלגה כזו או אחרת; כל ממשלה עושה את זה בדרכה, עם סדרי עדיפויות שונים.

בקיצור, זו הצטברות איטית, או לפעמים מהירה מאוד, של "הוצאנו יותר משהכנסנו". ושלא תטעו – זה לא ייחודי לארה"ב. רוב המדינות המפותחות חייבות כסף, והרבה. אבל בגלל גודלה וחשיבותה של כלכלת ארה"ב, החוב שלה נמצא תמיד תחת זכוכית מגדלת עולמית.

הגירעון השנתי: הדלק של המפלצת

החוב הלאומי הוא כמו כדור שלג ענק שמתגלגל במורד ההר. הגירעון השנתי הוא השלג החדש שנדבק אליו בכל סיבוב. כדי להבין למה החוב גדל, צריך להסתכל על הגירעון. למה הוא גבוה כל כך? חלק גדול מהתשובה טמון בגידול בהוצאות על תוכניות זכאות כמו ביטוח סוציאלי ומדיקר (תוכנית הבריאות לקשישים). עם אוכלוסייה מזדקנת, ההוצאות האלה רק הולכות ותופחות.

אפילו כשהכלכלה צומחת ויש יותר הכנסות ממיסים, הגירעון עדיין יכול להיות משמעותי בגלל ההוצאות הגבוהות והקבועות האלה, יחד עם הוצאות על ביטחון ותחומים נוספים.

אוקיי, יש חוב ענק. אז מה בעצם הבעיה? האם העולם קורס מחר?

זו השאלה של מיליון (טריליון) הדולר. האם המספר הזה הוא באמת פצצת זמן מתקתקת, או שמדובר יותר באיום תיאורטי שמעסיק בעיקר כלכלנים בפנסיה? התשובה, כרגיל בפיננסים, היא… תלוי.

יש כמה סיבות למה חוב לאומי גדול וצומח יכול להיות בעייתי. לא בהכרח משהו שיגרום לקריסה מיידית, אבל משהו שמכרסם ביכולות העתידיות של המדינה.

תשלומי הריבית: הבולען השקט של התקציב

אחת העלויות המיידיות והברורות של חוב היא הצורך לשלם ריבית לנושים. כשהחוב גדל, גם תשלומי הריבית גדלים. והם גדלים אפילו מהר יותר כשהריבית במשק עולה (כמו שראינו בשנים האחרונות). תשלומי הריבית האלה הם כסף שיוצא מהתקציב הממשלתי – כסף שלא הולך לחינוך, תשתיות, ביטחון, או כל דבר אחר שיכול לקדם את הכלכלה או החברה.

זה כמו משק בית שמשלם המון כסף על החזרי חוב. פחות כסף נשאר לבילויים, חיסכון, או השקעה בעתיד. ברמה הלאומית, זה אומר פחות גמישות תקציבית, ופחות יכולת להגיב למשברים עתידיים או להשקיע בדברים חשובים.

דחיקת השקעות פרטיות? תסמונת "הדוד שבא לשתות קפה"

מושג שנקרא "Crowding Out". הרעיון הוא פשוט יחסית: כשהממשלה לווה כמויות עצומות של כסף, היא מתחרה על הכסף הזה בשוק ההון. זה יכול להעלות את הריביות הכלליות במשק (כי יש יותר ביקוש לכסף). ריביות גבוהות יותר מקשות על חברות ללוות כסף כדי להשקיע בעצמן, ועל אנשים ללוות כסף כדי לקנות בתים או מכוניות.

זה כמו שדוד עשיר מגיע לעיירה קטנה וקונה את כל המצרכים בחנות היחידה. פחות נשאר לאחרים, והמחירים אולי עולים. זו לא תמיד השפעה דרמטית, במיוחד בכלכלה גלובלית כמו היום, אבל זה פוטנציאל קיים.

חששות מיציבות פיננסית (התסריט הפחות סביר, אבל מדברים עליו)

בתסריטי קיצון, חוב עצום שיוצא משליטה יכול לעורר חששות לגבי יכולת הממשלה לשרת את החוב שלה בעתיד. אם המשקיעים יאבדו אמון באג"ח האמריקאיות, הם ידחפו את הריביות שהם דורשים הרבה יותר גבוה, או אפילו יפסיקו לקנות אותן. זה יכול ליצור משבר חמור. אבל, וזה אבל גדול מאוד, בגלל מעמדו המיוחד של הדולר האמריקאי כהילך חוקי עולמי וכמטבע הרזרבה העיקרי, התסריט הזה נחשב לבלתי סביר בעתיד הנראה לעין. העולם עדיין רואה באג"ח האמריקאיות את המקום הבטוח ביותר לשים בו כסף כשמפחדים.

רגע, אז אין שום דבר טוב בזה? סילבר ליינינגס?

האמת היא, שלא הכל שחור. יש גם צדדים אחרים למטבע, והם אלה שעוזרים לארה"ב "להחזיק את הראש מעל המים" עם חוב בגודל כזה.

• מעמד הדולר: המפתח לכל העניין. הדולר הוא המטבע הדומיננטי בעולם. סחורות רבות נסחרות בו, הוא משמש עתודת מט"ח למדינות רבות, והוא המטבע של הכלכלה הגדולה בעולם. זה אומר שיש ביקוש עצום וקבוע לאג"ח אמריקאיות מכל העולם. הביקוש הזה מאפשר לארה"ב ללוות כסף בריביות נמוכות יחסית (לפחות עד לאחרונה) ולתקופות ארוכות.

• גודל הכלכלה האמריקאית: כלכלת ארה"ב היא ענקית ודינמית. כשאנחנו מדברים על החוב, כלכלנים רבים מסתכלים על היחס בין החוב לתוצר המקומי הגולמי (ה-GDP). זה מדד שמראה כמה כבד החוב ביחס ליכולת הכלכלה "לסחוב" אותו. יחס חוב-ל-GDP גבוה זה לא אידיאלי, אבל הוא מדד טוב יותר מסתם המספר המוחלט של החוב. ויחס זה יכול להשתפר אם הכלכלה צומחת בקצב מהיר יותר מהחוב.

• יכולת הדפסת הכסף (עם כוכבית!): כפי שציינו קודם, חלק גדול מהחוב מוחזק על ידי גופים "פנימיים" או על ידי בנקים מרכזיים ידידותיים. בנוסף, הפד (הבנק המרכזי של ארה"ב) יכול תיאורטית לקנות אג"ח ממשלתיות. זה בעצם כמו להדפיס כסף כדי לממן את החוב. אבל זו חרב פיפיות! יותר מדי הדפסת כסף עלולה להוביל לאינפלציה גבוהה, מה שיכול לפגוע קשות בכלכלה.

אז המצב הוא לא בהכרח קטסטרופה מיידית, אלא מורכב ומלא ניואנסים. כמו רומן בלשי טוב, עם טוויסטים ודמויות מפוקפקות (הוצאות ממשלתיות! מיסים!).

מסתכלים קדימה: איך מטפלים במפלצת? (או שלא)

הדיון הפוליטי סביב החוב הוא לפעמים יותר דרמה מברודוויי מאשר דיון כלכלי צלול. יש שתי דרכים עיקריות (ושילובים שלהן) להתמודד עם חוב שגדל:

• צמצום הגירעון: זה אומר או להעלות הכנסות (להעלות מיסים) או לקצץ בהוצאות. פשוט בתיאוריה, כמעט בלתי אפשרי בפועל מבחינה פוליטית. כל העלאת מס או קיצוץ בהוצאה פוגעים בקבוצות אינטרסים שונות ומעוררים התנגדות עזה.

• האצת הצמיחה הכלכלית: הדרך הכי "קלה" (גם היא לא קלה בכלל) להתמודד עם חוב היא פשוט להגדיל את העוגה הכלכלית. אם ה-GDP צומח מהר יותר מהחוב, יחס החוב-ל-GDP יורד, והנטל היחסי של החוב קטן. זה כמו שמשק בית עם חוב קבוע מגדיל משמעותית את ההכנסה שלו – החוב הופך לפחות משמעותי בהקשר הכולל. מדיניות שמקדמת חדשנות, יזמות, השקעה בתשתיות וחינוך יכולה לעזור כאן.

בפועל, שילוב של השניים הוא כנראה הכרחי. קצת קיצוץ בהוצאות, קצת התאמות במיסים, והרבה מאמץ לדחוף את הצמיחה הכלכלית קדימה. האם זה יקרה? שאלה מצוינת, שהתשובה עליה תלויה הרבה יותר בפוליטיקה האמריקאית מאשר בכלכלה טהורה.

פינת השאלות הבוערות שלכם (כי בטוח שאלתם את עצמכם)

אחרי כל הדיבורים על טריליונים, בואו ננשום רגע ונענה על כמה שאלות שעולות באופן טבעי:

האם החוב האמריקאי הוא הגבוה ביותר אי פעם?

במספרים אבסולוטיים – כן, בהחלט. מעולם לא היה חוב כזה גדול. אבל במונחים יחסיים, כלומר כיחס ל-GDP, הוא היה גבוה יותר בעבר – למשל, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. היחס הזה ירד משמעותית בעשורים שאחרי המלחמה, בזכות צמיחה כלכלית אדירה. היום אנחנו מתקרבים שוב לשיאים היחסיים ההם.

האם ארה"ב יכולה פשוט לא לשלם את החוב? (כלומר, לעשות דיפולט)

תיאורטית כן, מעשית – כנראה שלא. דיפולט על החוב יגרום לקטסטרופה פיננסית עולמית. זה יהרוס את האמינות של ארה"ב, יקפיץ את הריביות על כל הלוואה עתידית, יפגע בשווקים הפיננסיים בכל העולם (שמבוססים על כך שאג"ח אמריקאיות הן "בטוחות"), ויכול להוביל למיתון עמוק בארה"ב ובעולם. אף אחד שפוי לא רוצה לראות את זה קורה. המאבקים הפוליטיים סביב תקרת החוב הם על היכולת ללוות *עוד* כסף, לא על היכולת לשלם את החוב הקיים.

האם פשוט להדפיס כסף כדי לשלם את החוב לא יפתור את הבעיה?

זה הפתרון הקל שמוביל לצרות גדולות. הדפסת כסף "סתם" כדי לכסות חוב בלי גיבוי כלכלי תוביל לאינפלציה מטורפת. הכסף יאבד את ערכו במהירות. זה כמו לנסות לכבות שריפה עם בנזין. זה אולי נשמע פשוט, אבל התוצאות הרסניות, כפי שההיסטוריה הראתה במקומות רבים (גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, זימבבואה, ונצואלה). הפד מדפיס כסף במסגרת המדיניות המוניטרית שלו, אבל זה סיפור אחר לגמרי.

מי מרוויח מהחוב האמריקאי?

בעיקר מי שמחזיק באג"ח האלה – הם מקבלים תשלומי ריבית. זה כולל מיליוני אמריקאים שיש להם כספי פנסיה או חיסכון שמושקעים באג"ח ממשלתיות, בנקים, תאגידים, וכמובן, מדינות זרות שמחזיקות באג"ח כעתודות מט"ח או כהשקעה בטוחה יחסית.

איך זה משפיע על האדם הפשוט ברחוב (בין אם בארה"ב ובין אם בישראל)?

ההשפעה היא בעיקר עקיפה. בארה"ב, תשלומי הריבית הגבוהים יכולים להגביל את היכולת של הממשלה להשקיע בשירותים ציבוריים. בעתיד, ייתכן שיהיה צורך להעלות מיסים או לקצץ בהוצאות כדי להתמודד עם החוב. בעולם, היציבות (או חוסר היציבות) של הכלכלה האמריקאית והדולר משפיעים על השווקים הגלובליים, מחירי סחורות, ושערי חליפין – כל זה יכול להשפיע על עלויות יבוא, ייצוא, ועל שוק ההון המקומי (גם בישראל).

האם יש איזושהי רמה של חוב שנחשבת "בטוחה"?

אין מספר קסם אחד. זה תלוי מאוד במדינה, ביכולת הצמיחה שלה, בריביות שהיא משלמת, במבנה החוב שלה (למי היא חייבת, באיזה מטבע, לפדיונות קצרים או ארוכים), ובעיקר – באמון המשקיעים. יפן, למשל, עם יחס חוב-ל-GDP גבוה בהרבה מארה"ב, מצליחה לחיות עם זה בגלל שרוב החוב מוחזק על ידי גופים יפניים מקומיים ובריביות אפסיות.

פסקת סיום (שלא נקראת פסקת סיום)

אז הנה אנחנו, אחרי מסע קצר (אבל עמוק!) אל בטן המפלצת הפיננסית שנקראת החוב הלאומי האמריקאי. ראינו שזה לא רק מספר מפחיד, אלא מערכת מורכבת של הלוואות, הוצאות, הכנסות, היסטוריה, פוליטיקה, וכלכלה עולמית. הבנו שבעוד שהמספר עצמו עצום ויכול להוות אתגר משמעותי לעתיד הפיסקלי של ארה"ב, מעמד הדולר וגודל הכלכלה מספקים כרית ביטחון משמעותית (נכון לעכשיו). הטיפול בחוב הזה דורש שילוב של ריסון תקציבי והאצת צמיחה, משהו שלרוב קל יותר להגיד מאשר לעשות. אז בפעם הבאה שאתם שומעים בחדשות על המספר ההולך וגדל של החוב האמריקאי, אתם כבר לא רק שומעים מספר אלא מבינים סיפור שלם. סיפור שמשפיע עלינו, איפשהו, בצורה זו או אחרת. והבנה, כרגיל, היא הצעד הראשון להתמודדות. או לפחות, לקריאה מעניינת במגזין כלכלי.